המח הרעב

“האדם מתקיים מרבע ממה שהוא אוכל. משאר שלושת הרבעים מתקיים רופאו”

כאשר עוגת התפוחים עם גלידת הקוקוס מתחילה את מסעה אלי, בארוחת שבת, אני יודע שאין טעם להתנגד. והאמת היא שאני יותר “שותה” את העוגה, משאני אוכל אותה. וכך גם עם התוספת, שמוצעת לי תמיד בנימוס, עד שאתחיל “ליישר” את העוגה ישר מהתבנית. אני מוכן להודות בזה, כי נראה לי שאני לא לבד. הגידול העצום במספר המבוגרים השמנים וחולי הסוכרת הוא חדשות ישנות. כיום, גם ילדים שמנים, חולי סוכרת, צצים כפטריות אחרי הגשם (גשם הסוכריות). כולם יודעים שיש מגפת השמנה וסוכרת, ידה, ידה, ידה. מה בדיוק קרה פה? מי אחראי למחדל? ואת מי להאשים?

כדי להבין יותר טוב את מערכת היחסים שלנו עם האוכל, נצטרך לנסוע בזמן לפרה היסטוריה שלנו, נבקר אצל שבט בני ההדזה באפריקה וגם נתעדכן במחקר עכשווי על המנגנונים המוחיים האחראיים לרעב, לתחושת הרעב, וליחס שלנו למזון. ולקינוח, נראה מה אפשר לעשות בנידון.

המוח הפרה היסטורי ואנחנו

הומו ארקטוס (האדם הזקוף), אבינו הפרה היסטורי הישיר, הסתובב על פני כדור הארץ, על שתי רגליים, לפני יותר משני מיליון שנים. מוחו שקל 600 גרם, וזה הספיק כדי להשתמש בכלים ולהדליק אש. האדם כפי שהוא כיום, הופיע על במת ההיסטוריה לפני כ– 200,000 שנים, ונשא מוח במשקל כפול, שכבר מפתח שפה, טכנולוגיה, פילוסופיה ואמנות. האדם חי אז בדיוק כמו אותו הומו קדום – בשטח. צדנו, ליקטנו ונדדנו עד לפני כ– 12,000 שנה אז החלה מהפכת החקלאות שהביאה, בין היתר, ליישובי קבע שהלכו וגדלו ולשינוי מהותי בהרגלי הצריכה שלנו. אלא שדבר אחד לא ממש השתנה – המוח שלנו.

המוח שלנו חווט ותוכנן להגיב לחיים באופן בו חיינו לפני מספר מיליוני שנה. המח שלנו כיוון אותנו להשיג אנרגיה יקרה כדי לשרוד ולהתרבות. כדי להבין זאת טוב יותר, נקפוץ לביקור קצר אצל שבט ההדזה. אנשי השבט שבטנזניה, הם מהבודדים על פני כדור הארץ שעדיין חיים כמו פעם. לא מעט אנתרופולוגים ומדענים חקרו את בני השבט, במיוחד לאור העובדה שמזרח אפריקה נחשבת לאזור ממנו הגיעו בני האדם הראשונים. ההדזה ניזונים אך ורק ממה שמספק הטבע מסביבם. הם צדים כל מה שזז – איילות, ציפורים, שפנים, חזירים וגם מלקטים תותי יער, בטטות, פירות באובב ומדי פעם זוכים בפרס של יערת דבש מכוורת דבורים. (צפו בבן שבט הדזה מטפס על עץ גבוה כדי להשיג כוורת). מגוון האוכל היומי שלהם מאד מוגבל בהיקף שלו ותלוי בשלל של הצייד. כאשר הציד מוצלח, ההדזה יאכלו בתאווה ויזללו ללא רסן. המזון, כמעט לא מטופל ובד“כ נצלה או מבושל במרק. ועדיין, למרות שפע המזון, בני השבט, כחברות ציידים–לקטים אחרות, הם רזים ולא סובלים כלל (!) ממחלות מערביות כרוניות ומגיעים לגיל 65 בכושר ובריאות מצוינים.

מחקר עכשווי שבחן את הפעילות הגופנית של שבט ההדזה גילה כי בממוצע ההדזה עסוק ב 135 דקות, של פעילות בעצימות מתונה ומעלה, כל יום.

בחזרה לעתיד, לימינו אנו, ובחזרה לתרבות המערבית – רוב הקלוריות של האדם הממוצע (במיוחד אם הוא אמריקני) מגיעות ממאכלים וקינוחים מבוססי דגנים, לחם, עוף, משקאות ממותקים ואלכוהוליים, ופיצה.

הדרכים בהן המזון שלנו “מטופל” בדרך לצלחת, רבות מספור. המגוון היומי של שלנו הוא אינסופי. עשרות אלפי מצרכי מזון מתחרים על תשומת הלב שלנו ועל ארנקנו. הפעילות הגופנית היומית שלנו צללה למספר דקות ביום בממוצע, במקרה הטוב.

המוח שלנו, כפי שמסתבר מהמחקר העכשווי, מחווט כדי להתמודד, בצורה הטובה ביותר, בסביבה הדומה לסביבה של שבט ההדזה.

כאשר האינסטינקטים הקדומים שלנו פוגשים את כמות הקלוריות האינסופית המקיפה אותנו, והקלה כל כך להשגה, מתרחשת תאונה רבת נפגעים.

המבנים העמוקים של המוח שלנו מעוצבים לפי ההיסטוריה בת מיליוני השנה בה חיו אבותינו – יתרה מזאת, מבני המוח העמוקים, זהים לחלוטין בכל החולייתנים. 

מנגנוני העל של הרעב והשובע ( מבוסס על ספרו המצויין והמומלץ, שיצא לפני שנה- “המח הרעב”, של מדען המח ד”ר סטפן גויינט) 

קיימים ארבעה מנגנונים עיקריים, המווסתים את ההתנהגות והפיזיולוגיה שלנו לצורך השגת מזון והם פועלים בד“כ בצורה תת–הכרתית, לא רציונלית.

מנגנון א‘ : “מערכת הפרס“ ממוקמת בגרעיני הבסיס של המוח. מערכת זו, מכוונת אותנו למזונות וטעמים טעימים (מתוק, שמן, חלבון, מלוח) ומייצרת הנאה נלמדת מצריכתם, ומפתחת את המוטיבציה להשגתם בעתיד. מערכת זו תכוון את בן ההדזה לדבש ולפירות הבאובב ואותנו לג‘אנק פוד.

מנגנון ב‘ : “מערכת בחירה כלכלית” הממוקמת באונה הקדמית של המוח, עושה אינטגרציה של עלות תועלת בכל פעולה הקשורה לאוכל. כמו בכל עסק כלכלי, המטרה היא לצמצם בהוצאות ולהגדיל את ההכנסות. המערכת מעדיפה הרבה קלוריות במינימום מאמץ, אך מכניסה לשיקולים גם מרכיבים מודעיים כמו– “זה לא בריא” או “כדאי לי להזמין אותה למסעדה למרות שאני לא רעב“.

המערכת הזו תכוון את בן ההדזה לאיילה שמנמנה הנמצאת קרוב לעומת הליכה ארוכה כדי למצוא מספר עלי קייל לסלט. אותנו היא תכוון לצנצנת העוגיות הנמצאת בהישג יד ותרחיק אותנו מהליכה לחנות הירקות כדי לקנות ולהכין כרובית מאודה.

מנגנון ג‘ : “מערכת הויסות“; הליפוסטט (על משקל טרמוסטט) הממוקמת במח בהיפותלמוס, נמצאת בהיזון חוזר עם הורמון המיוצר בתאי שומן הנקרא לפטין. מטרת הליפוסטט היא למנוע מהגוף לאבד שומן, דבר היכול לפגוע בהישרדות. ההיפותלמוס והלפטין משתתפים בויסות ההורמונים האחרים וקצב המטבוליזם שלנו. מערכת זו, מגינה על בן ההדזה מירידה במשקל על ידי ויסות המטבוליזם, כדי להתאים את הקלוריות הנכנסות ליוצאות. לאדם המערבי, זו מערכת שבולמת ירידה במשקל ושואפת תמיד לחזור למצב הקבוע, לחזור למשקל שלפני הדיאטה (“אני לא אוכל כלום ועדיין משמין!”).

מנגנון ד‘ : “מערכת השובע“, הממוקמת בגזע המוח, ומקבלת אינפורמציה ממערכת העיכול, לגבי הנפח שלה וכמות החלבון והסיבים שיש בארוחה. מערכת זו, אחראית לאותת לנו מתי להפסיק לאכול. המערכת מתחילה לגמגם כאשר יש הרבה סוגי מזון זמינים ואז אנחנו מתוכנתים לשבוע מכל אחד בנפרד. לכן למרות שהבטן שלנו מפוצצת מחלבון ושומן בסוף הארוחה אנחנו עדיין מוצאים רעב לקינוח מתוק.

בנוסף, לסטרס כרוני, לשינה, לפעילות גופנית, למחזורי אור חושך וגם לגנים שלנו – יש השפעה על כל המנגנונים הנ“ל.

אז מה עושים?

• צמים (ראו פוסטים קודמים- צום א’+צום ב’ ).  כך אנו מחזקים את הקול הרציונלי והולכים הפוך לכל מנגנוני הרעב והפרס. על הדרך, גם משפרים את הבריאות המטבולית שלנו.
• מפשטים מאד את המזון; מזון המורכב מ 10-20 פריטים החוזרים על עצמם שוב ושוב, ישאיר את מערכת הפרס ואת מערכת השובע מרוצות מאד. אפשר להסתדר לא רע כאשר מרבית הקלוריות מגיעות לדוגמא–מסרדינים, אבוקדו, ביצים, חמאה, שמן קוקוס, טחינה, חומוס, אגוזים, בצל, עלים ירוקים, נבטים, עגבניות, שמן זית, זיתים, לחם מלא.
• נמנעים ממזונות “פרס” קלאסיים עתירי קלוריות. כדאי לסלק אותם משדה הראיה ועדיף לא להכניסם כלל הביתה.
• תכנון מראש. בעזרת תכנון נכון של סביבת האכילה והרגלי האכילה בערב, אפשר להתגבר על פנצ‘רים בכוח הרצון. כוח הרצון הוא כמו שריר. בבוקר השריר הוא בשיא פעולתו, כמו כל שאר הגוף. לאורך היום, כוח הרצון נחלש והוא בשפל בערב, כאשר אנחנו עייפים. סיינפלד סיכם את זה באבחנתו המדויקת לאנקדוטות יומיומיות: “בבוקר, אני חזק והעוגיות הן חלשות. בערב, אני חלש והעוגיות הן חזקות“.
• מנסים לאכול מזון בצורתו הטבעית והטריה ביותר. כאשר הגוף מוזן כהלכה הליפוסטט שלנו יכייל את עצמו למשקל נמוך יותר מה שיעזור מאד בשמירה על המשקל ואף לירידה.
• מנסים להיות כמה שיותר פעילים בזמן היום. פעילות גופנית יומית מורידה גם את נקודת הכיול של הליפוסטט ועוזרת לנו לשמור על משקל יציב.
• מנסים לשמור על הרגלי שינה טובים. שינה תקינה ומרעננת מתחזקת את פעולת מנגנוני האוכל. שינה מקוטעת ולא מרעננת היא ערובה לפעילות יתר של מנגנון “הפרס” והתוצאה היא אכילת ג‘אנק מנחם. שינה לא איכותית היא ערובה גם לכוח רצון חלש ולהתנהגות אימפולסיבית יותר.

.