שבוע הספר, כמו הקיץ, הגיע בעתו ואתו הדוכנים, החתימות, המבצעים, וכמובן גם הספרים, שאת רובם, מצער להודות, לא תקראו. שני ספרים חדשים רכשתי לעצמי באחד השיטוטים ביריד שבוע הספר בתל אביב. הראשון: “קללת זאב הנהרות” מאת יוהני קארילה (הוצאת לוטוס). הסופר הפיני, כפי שכתוב בכריכה האחורית, משתמש במיתולוגיה של צפון לפלנד כדי לפסל סיפור אהבה ופנטזיה. האם אצליח להכניס משהו מהקרירות הצפונית לתוך המציאות הקשה שלנו? ימים יגידו. הספר השני שרכשתי, “עולם עצום” מאת אד יונג עוסק, כפי שכתוב בכריכתו, “ביקום המופלא והנסתר שמגלים לנו החושים של בעלי החיים”. למדתי, כבר מהעמודים הראשונים, שכדאי מאוד לאפשר לכלב הפרטי שלנו, להריח כמו שצריך בזמן הטיול היומי ושהרחרוח היסודי הוא כמו קריאה עבורם וכמה חשוב הדבר לבריאותו הנפשית של הכלב. עוזי, הפודל הענק שלנו, מופתע מהסבלנות שלי לריחרוחיו בטיולים לאחרונה.  

בשלב זה קוראיי הנאמנים ודאי שואלים לאן הפוסט הזה הולך? האם הדוקטור הנכבד הפך למבקר ספרות? ואיך כל זה קשור לתזונה, פעילות גופנית, תוספים וכל הדברים שאני אוהב לכתוב עליהם. 

אז קשור, כי לאחרונה אני נזכר עד כמה לסיפורים יש השפעה עצומה על הבריאות שלנו, הרבה הרבה יותר מתזונה, פעילות גופנית, תוספים וכד’! 

כדי להבין את התפקיד שסיפורים יכולים למלא בבריאות שלנו, אספר לכם, כמתבקש, סיפור קצר, המבוסס על מקרה אמיתי.    

השנה היא 1957. בבית חולים בקליפורניה ארה”ב מאושפז אדם (הפרטים המדויקים שלו חסויים) עם סרטן לימפה וגידולים בגודל תפוז שמפוזרים בגופו. הפרוגנוזה שלו גרועה והרופאים אומרים לו שזה עניין של ימים. בתוך הכאב הצער והחרדה, הוא עדיין לא יודע שהוא עתיד להשאיר חותם עצום בעולם הרפואה. בעודו מאושפז בבית החולים, נאבק על נשימתו ומרותק למיטתו מגיעה אליו שמועה שיש תרופה אנטי-סרטנית חדשה שמופקת מסוסים בשם Krebiozen והוא מבקש לקבל אותה. הפלא ופלא! הוא מתאושש במהירות, הגידולים שלו מצטמקים בחצי והוא משתחרר במצב טוב מבית החולים. חודשיים אחרי זה, הוא קורא דיווחים שהתרופה לא יעילה ותוך יומיים מתחילה הדרדרות במצבו והמחלה חוזרת. הרופא המטפל אומר לו שלא יאמין לכל מה שהוא קורא ומזריק לו “גרסה משופרת ומחוזקת” של תרופה. הפעם הזריקה מכילה מים בלבד. ובדיוק כמו לפני חודשיים מצבו משתפר פלאים. עוברים חודשיים טובים ואז קורא המטופל דיווח שקובע סופית בצורה מוחלטת שהתרופה לא עובדת. הוא מת כעבור יומיים (1). 

בעשורים הבאים מצטברים עוד סיפורים ועדויות עד שבשעה טובה, נולד במדע המונח “אפקט הפלצבו”. כולנו מכירים את המונח ויש אפילו להקת רוק בשם זה. רופאים ומדענים מתייחסים לרוב באדישות ואף בעוינות לאפקט, שכן הוא מייקר מאד את המחקר הרפואי. אבל זה לא משנה את העובדה, החד משמעית, שלסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, על עצמנו, יש השפעה כבירה על הבריאות הנפשית והגופנית שלנו. 

בני האדם, ואולי גם חיות בדרכן (עוזי יודע), מעבירים אינפורמציה מאחד לשני. זה מנגנון הישרדותי שמבטיח שנוכל להזהיר זה את זה מפני סכנות, אבל גם מנגנון שמשפיע עלינו באופן פסיכולוגי עוצמתי. הורים מספרים לילדיהם סיפורים מסוגים שונים, סיפורים פרטיים או קולקטיביים, אגדות משפחתיות ואגדות אורבניות, ואלה מקננים בזיכרון הילדי ומעצבים בהמשך את הזהות ואת המוסר הפנימי שלנו, את האישיות כולה. 

הבעיה הבריאותית מתחילה כשהסיפורים שמספרים לילדים הם סיפורים שמייצרים זהות עצמית ומוסר פנימי שיכולים לפגוע ולהזיק לאנשים אחרים ולעצמנו. כמו האנורקטית שמספרת לעצמה שהיא שמנה, והמעשן שמספר לעצמו שסבתא שלו עישנה עד גיל 100 והכל סבבה. שני אלה פוגעים רק בעצמם. תסכימו איתי שאין בנמצא תזונה מדהימה ותוספי מזון טובים, שיתמודדו עם שטיפת הראש שעוברים ילדי החמאס, למשל. סכנה בריאותית של ממש. 

כמו חיות רבות, יש לנו חושים מפותחים שבעזרתם אנחנו יכולים להבין מה מסוכן לנו, להימנע ממנו או לברוח. אני נוהג, כמו רבים וטובים, לרחרח את האוכל שלי. ככה ידעתי להימנע לאורך השנים מטחינה מקולקלת או מלחם רקוב. כשאני שומע צליל עולה ויורד של אזעקה אני יודע להיכנס לממ”ד. סיפורים חודרים למוחנו דרך האוזניים והעיניים אבל הם חסרי טעם, חסרי ריח, חסרי צורה והצליל שלהם תמיד מונוטוני, זה פשוט דיבור או טקסט. בתקופת הילדות, סיפורים חודרים למוחנו בעוצמה, בלי סינון וביקורת. כאשר אנחנו מתבגרים אנו לומדים לזהות, לפעמים, את “הריקבון” של סיפור מסוים או את חוסר הנעימות בסיפור אחר, אבל עדיין אנחנו צורכים, בדיוק כמו קלוריות, הרבה מידי סיפורים כל יום, וזאת בנוסף לסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. 

סיפורים עלולים גם לעבור מטמורפוזה ולהפוך לדעות. ודעות שקשורות לזהות יכולות במקרים מסוימים, להביא למלחמה נוראית. זוכרים את הצלבנים. לפני כ- 1000 שנים הם סיפרו לעצמם סיפור שהוא בתמצות – אלוהים, ישו, צלב, מוסלמים, מסע צלב, חרבות, מוות. הסיפור הזה נמשך 200 שנה ונהרגו בו מיליונים. גם המאה העשרים מלאה בסיפורים שהפכו למלחמות עולם ובדרך נהרגו מיליוני בני אדם, עד שהתחלף הדיסקט. מי יכל לדמיין בתחילת ובאמצע המאה ה- 20 שגרמניה תהפוך, בתוך שנים ספורות, למדינה ליברלית שוחרת שלום שלא מעוניינת לכבוש את העולם ולהרוג יהודים. הסיפור יכול להשתנות. הצרה היא שדעות עלולות להיקרש כמו דם מפצע. דעות יכולות להפוך לנציבי מלח, להפוך למי שאנחנו, לזהות שלנו. ועל הזהות שלנו נילחם, נמות וגם נהרוג ונפצע אחרים. 

דת, לא משנה איזו, היא אסופה של סיפורים. כאשר הסיפורים האלו מסופרים לנו השכם וערב מגיל צעיר הם נארגים לתוך הנפש שלנו ולעיתים התוצאות, כאמור, עלולות להיות הרסניות. 

בנימה קצת פחות קודרת ויותר מדעית, כשאנחנו שומעים סיפור, המוח שלנו נדלק כאילו אנחנו חווים את הסיפור. כאשר נקרא את המשפט “אתמול אכלתי תפוח ירוק וזה גרם לי לבחילה” נדלקים במוח שלכם אזורים שהיו נדלקים אם אכן הייתם אוכלים תפוח ירוק והייתה לכם בחילה. זה נקרא – צימוד עצבי (neural coupling). (2)  

המנגנון הזה מאפשר לנו להיות יצורים חברתיים ולפתח את כוח העל מספר אחת שלנו כבני אדם שהוא – עבודה בצוות ויצירת רשתות חברתיות ותרבותיות גדולות. 

 למוח המופלא  שלנו יש משימות רבות ומעניינות, אחת מהן היא לדאוג לכך שנישאר בחיים ולכן לצערנו, או לשמחתנו, אנו נוטים תמיד לפרש באופן שלילי סיפורים ולהקשיב במיוחד לסיפורים שליליים המערבים פחד, עצב, חרדה ואלימות. המוח מעדיף לפרש משהו כשלילי ומפחיד ואז לטעות מאשר לפרש משהו כלא מסוכן וחיובי ואז לטעות. זו יכולה להיות הטעות האחרונה שלנו. לכן תמיד נמשך לסיפורי זוועה ורוב המחשבות שלנו יהיו שליליות. 

הצימוד העצבי הוא נושא שמאד מאד מעניין אנשי פרסום ושיווק. פרסומת היא סיפור שנועד להדליק לכם משהו במוח ולהזיז את הגפיים שלכם לכיוון כרטיס האשראי. דוגמא לכך מצאתי בסיפור של עיתונאי בשום רוב ווקר, שבשנת 2009 קנה 200 מוצרים קטנים, מהסוג שמוצאים בחנויות “הכל בדולר” העונים להגדרה – פיצ’יפקעס. נר קטן בצורת ארנב, בובת בדיל וכדומה. כל מוצר עלה פחות מדולר וחצי.

ווקר ביקש מ-200 סופרים לכתוב סיפור קצר דמיוני לחלוטין שמתייחס לפריט ומפאר אותו. אחרי שהעלה את המוצרים לזירת מכירות ב-EBAY בלוויית הסיפור, הוא גילה את מה שיכולנו לנחש. המוצרים נמכרו בלא פחות מ-8000 דולר. שיאן המכירות היה פסלון פלסטי של דמות רוסית שעלה 3 דולר ונמכר ב- 193 דולר.  את הסיפור הקצר כתב סופר אמריקאי בשם דאג דורסט. נשכבתי על הגדר בשבילכם והקדשתי את הדקות המבוזבזות ביותר בחיי לקריאתו. 

הניסוי הכלכלי של ווקר מלמד אותנו עד כמה סיפורים משפיעים על הדרך בה אנחנו חווים את העולם וגם מלמד אותנו שסיפור דמיוני יכול מאד להשפיע עלינו ולהניע אותנו לפעולה לא רציונלית בעליל.

לצערי גם  הצבא האמריקאי מתעניין ומממן את המחקר המדעי על ההשפעה של שמיעת סיפורים על המוח האנושי (3).

ולסיום, סיפור עם סוף טוב: 

 ב- 1979 עלה, במוחה המבריק של פרופסור אלן לאנג, פסיכולוגית מהרווארד, רעיון למחקר(4). היא גייסה שמונה גברים בשנות השבעים של חייהם ובבוקר סתווי הם נכנסו לבית הארחה בניו המפשייר בארה”ב לשהייה של חמישה ימים. בית ההארחה עבר עיצוב מחדש כדי לדמות עד כמה שאפשר את הלוק של שנות החמישים. הטלוויזיה הקרינה תכניות משנות החמישים, המוזיקה שהושמעה ברקע הייתה משנות החמישים (שירים של פרי קומו למשל), ברחבי בית ההארחה הונחו ספרים ומגזינים משנות החמישים. הנחקרים הונחו להביא תמונות שלהם מאז. השיחות שנערכו היו על נושאים משנות החמישים והנחקרים הונחו לדבר על כך בזמן הווה. ולמעשה בית ההארחה היה מנהרת זמן שלקחה את האורחים עשרים שנה אחורה ויותר. הגברים עברו מבחנים והערכות שונות לפני ואחרי ונמצא שהיה שיפור תוך כמה ימים בכל פרמטר שנבדק, כפי שהוערך על ידי מומחים אובייקטיביים שלא ידעו על הניסוי. למשל, במראה החיצוני שלהם, באורך האצבעות שלהם, ברמת התפקוד הגופני ועוד. פרופסור לנגר לא פרסמה את התוצאות בעיתון רפואי כי היא חשבה שזה לא עומד בקריטריונים של ניסוי מדעי, למרות שהייתה קבוצת ביקורת. ב- 2010 נערך ניסוי דומה באנגליה ואפילו צולם ושודר ב- BBC . התוצאות היו דומות. 

 שוב אנחנו רואים את הכוח של הסיפור, ממש להצעיר אותנו.

כל סיפור טוב, כזה שמחזיק שנים ודורות, יש לו מוסר השכל. 

אז מה מוסר ההשכל של הפוסט שלי? 

• להבין שסיפורים הם כמו חומרים מזינים (נוטריאנטים) המגיעים אלינו מהתזונה. 
• להבין שכמו ג’אנק פוד- אוכל מתועש ומעובד שבטווח הארוך מזיק לגופנו, יש גם סיפורי גאנ’ק. וכדאי מאד לא לצרוך אותם.

אוקי, אז מה עושים?

קודם כל לספר לעצמנו על עצמנו סיפורים עם סוף טוב. סיפורים חיוביים. 

זה לא כל כך מסובך. אני נוהג כל יום בזמן תרגול נשימה לספר לעצמי שאני בריא, שאני חזק, שאני שמח, שאני עושה כמיטב יכולתי, שאני מוגן, שאני חופשי ומשוחרר, שאני שליו ורגוע. 

שנית- לשמוע סיפורים שתורמים לנו ולבריאות שלנו. סיפורים שעוזרים לנו למשל לפתח ולהרחיב את היכולת הקוגניטיבית שלנו, את הסקרנות שלנו. סיפורים שעוזרים לנו לפתח את המימד הנפשי והרוחני שלנו. אני מאד אוהב סיפורים שמזכירים ומטפחים ערכי ליבה אנושיים כמו, למשל, ספרה של אתי הילסום- השמיים שבתוכי.

אני מאמין שערכים חשובים פי כמה וכמה מדעות, הנחות או אמונות כאלה או אחרות. צניעות, כבוד ועזרה לזולת, חופש דיבור, חריצות, קבלת האחר, שיתוף פעולה, נימוס, שמירה על ניקיון ועוד. . 

כמו כן יש להימנע כמו מאש מהרשתות החברתיות והביוב שזורם בהן. 

יש להתייחס אליהן כקינוח מתוק ומשמין. אפשר מדי פעם אבל לא כל יום, כל היום. לא פלא שהמחקר מוכיח שוב ושוב  שהרשתות החברתיות מעלות את רמות הדכאון והחרדה אצל מי שמתחבר אליהם, ביחוד אם הוא רך בשנים (5,6).

 הימנעות מסיפורי ג’אנק כוללת גם להפחית למינון הנסבל חשיפה לחדשות ואקטואליה, זוכרים את הצימוד העצבי. מה קורה במוח שלכם לדעתכם כשאתם רואים ושומעים כל הזמן סיפורים כואבים, אלימים, מייאשים?

ולבסוף אני ממליץ לכל אחד לכתוב קצת סיפורים. זה יכול להיות בצורת יומן וזה יכול להיות בצורת שיר, או הגיג. כתיבה היא פעולה שיכולה מאד לעזור לבריאות  הנפשית שלנו(7). 

נ.ב. אין לי שום דבר נגד תפוח ירוק (הבחילה שלי היא כבר סיפור אחר)