עוד מעט, אני הולך לשחוט פרה (אמריקאית) קדושה ולנפץ לרסיסים את המיתוס, המוצר, המותג – שנקרא "חדר כושר". אחרי השחיטה אני אראה לכם איך אפשר להשיג את אותן התוצאות- מסת שריר, אחוזי שומן נמוכים, גוף חטוב, בעשירית מהזמן, בחינם ובלי להתכוון. 

כרופא שנותן חוות דעת שנייה למטופלים מדי יום, אני מציע כאן חוות דעת שנייה גם על חדר הכושר. לא כדי להרוס לכם את הכיף, אלא כדי שתבינו את התמונה המלאה, וכדי שתוכלו לתת הסכמה מדעת לגבי המקום שבו אתם מזיעים, משקיעים מזמנכם ובוחרים בו כפורטל שצריך להשתגר דרכו כדי להיראות ככה בסופו של דבר

להשלמת התמונה באופן ויזואלי, אתם מוזמנים לצפות ולהשאיר תגובה בוידיאו ביו-טיוב שצילמתי, שמסכם ומדגים את הנאמר במאמר.

קישור ליוטיוב-https://youtu.be/AFZFlBwsrDg

סיפורנו מתחיל במולדת הדולר והחלומות, ארה"ב. השנה היא 1914, אז נולד ג'ק לליין. ג'ק התחיל בתור ילד חלש ועצבני שסבל מבעיות בריאותיות שונות. הספורט ממש גאל אותו לדבריו ובגיל 21 (ב-1935) פתח את חדר הכושר הראשון בעולם (בקליפורניה, ברור) ובהמשך הפך לאיש מפורסם מאוד. מי לא מכיר את הקפיצה שנקראת על שמו – ג'אמפינג ג'ק. האיש החכם, השרמנטי והשרירי הזה הוא ה-איש שהמציא את תעשיית הכושר האמריקאית. לליין תפס את המשבצות (שאיש לפניו לא ידע על קיומן) של גורו הכושר וגורו התזונה הראשון של אמריקה. הוא כתב עשרות ספרי עזרה עצמית, פתח רשת מועדני כושר, פיתח ומכר מכשירי סחיטת מיצים, פיתח ומכר ציוד כושר, הופיע בסרטים, בעיתונים ובטלויזיה היתה לו תוכנית כושר ששודרה משנות החמישים ברציפות במשך 34 שנים. 

בגיל 70 הוא שחה מייל בעודו גורר שבעים סירות. בדרך של ג'ק לתהילה הוא דילג בחינניות על דיפלומה אקדמית (אי אפשר להאשים אותו – זה היה לפני המצאת מכון וינגייט) והוא גם עקף בחינניות לא פחותה את הצורך לאמן אנשים פנים אל פנים וקפץ ישר להדרכת המונים טלויזיונית וספרותית.  

האמת היא שג'ק לליין הבין ויישם את מרבית עקרונות התנועה שאני גם מדבר עליהם . לליין התאמן כל יום, כל היום, כל החיים. האימונים שלו היו מגוונים – גם שחיה, גם כוח, וגם תרגול משקל גוף. לליין הקפיד מאד על תזונה והתאוששות והלך רוח חיובי. כמנטור, הוא היה מצוין והוא הצליח להניע אנשים לזוז ולהתאמן יותר .

את האדם השני שדחף את המוצר לגרון של ההמון אין צורך להציג. הוא עדיין חי ובועט. בקליפורניה כמובן. קבלו את ארנולד שוורצנגר! 

גם ארנולד, כמו ג'ק, היה אתלט עם תשוקה בלתי מוסברת לניפוח שרירים. ב- 1968 היגר מאוסטריה לארה"ב והצטרף לחדר הכושר המיתולוגי "GOLD'S GYM".

בעזרתם האדיבה של הסטרואידים האנבוליים מקטיני האשכים, הוא זכה בתואר הנחשק של מר אולימפיה. משם הקריירה שלו המריאה. גם ארנולד, כמו ג'ק, היה אוטודידקט ומעולם לא טרח ללמוד משהו לפני שהתחיל לעסוק בו – לא משחק, לא פוליטיקה. את הפערים הוא השלים עם טונות של הומור עצמי, שרירים מאיימים, וערימות של דולרים. ארנולד המציא למעשה את  אידאל היופי והכושר הגברי האמריקאי, ומיקד את הפוקוס על "מסת" שריר, כיאה לאמריקאי שהוא הפך להיות -"גדול מהחיים". הוליווד במיטבה. 

יפה, נתחיל בשחיטה. 

1. באמת שחיפשתי, אבל לא הצלחתי למצוא שום ענף ספורט שמבוסס כולו על מטרה אחת – להפוך לפסל שרירי בהגזמה שנראה כמו פייק המיוצר על ידי AI!   

ארנולד חביבי, זאת תנועה? זה כושר? זה ספורט? 

אם כבר זה קריקטורה, קרקס, אנטי תנועה. מה התחביב המוזר הזה לכווץ שרירים במשך שעות וימים, כדי להגיע לתחרות שבה המטרה היא לקחת נשימה להתרכז קצת ולהפוך לפסל שנראה כמו מוטציה תפוחה, לא טבעית וגם לא אסתטית במיוחד, לטעמי.  

את מי אתן מעדיפות, ליידיס? את ארנולד הנוכרי, מר אולימפיה או את ארטיום האולימפי האמיתי שלנו? מי משניהם באמת יותר חזק?

ובנים, את מי אתם מעדיפים?. מפתחת גוף אימתנית או את ענת לליאור גולשת הגלים התותחית שלנו.

עברושי חדר  הכושר ("Jym Rats" יש ביטוי כזה) הפנימו את הגאוותנות של מפתחי הגוף והם חושבים שהם על זה בגדול. הם מסתובבים בחדר כושר שמחים במסת השריר שלהם אדישים לגמרי לזה שהמוח שלהם נמצא בשינה עמוקה בזמן האימון. 

הקטע הוא שלמרות השעות בחדר כושר כדי לכווץ קבוצת שרירים אחת לא צריך שום מיומנות. התנועה היא לגמרי צפויה מראש וחוזרת על עצמה שוב ושוב בקו ישר  . דמיינו פסנתרן שמתעקש לנגן רק באצבע אחת או שתיים. הוא יודע לנגן רק צליל אחד הרבה פעמים ואז הוא עובר לנגן צליל שני הרבה פעמים.  זה פסנתרן? .

תנועה כמו מוזיקה היא עולם מדהים, מורכב ועשיר ביותר. יש בה המון, למעשה אינסוף אפשרויות, גם לגוף וגם לנפש. לא נראה לכם מוזר שכל התנועה הופכת לתנועה צפויה בקו ישר  שברגע האמת הופכת לחוסר תנועה וכל עולם אפשרויות התנועה מצטמצם לחדר אחד?

וזה מביא אותנו לחיסרון השני– השעמום. זה המחיר של תנועה בקו ישר עם אפס מיומנות שחוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב. בגלל זה המוח האנושי בדרך כלל מרים ידיים. המוח האנושי והגוף האנושי יכולים כמובן לבצע עבודה מונוטונית, יעידו מקברם, מאות אלפי העבדים שמתו תוך כדי בניית החומה הגדולה של סין ואף נקברו בתוכה (המונומנט הדפוק הזה קרוי, אם לא ידעתם- בית הקברות הארוך ביותר בעולם). ועדיין יש אנשים, וזה כמובן זכותם המלאה, שדווקא המונוטוניות והחזרתיות מתאימה לאופי ולאישיות שלהם. לשאר האנשים שאוהבים תנועה או ספורט,  או כושר יש עיסוקים ותחביבים פי טריליון יותר מהנים, מגרים, מאתגרים, מפתחים מלהפוך לפסלים. זו אחת הסיבות, כמובן, שכל כך קשה להתמיד בסוג כזה של תנועה לאורך שנים.

החיסרון השלישי הוא שג'ק וארנולד היו משווקי על. אין אדם שיכול לעמוד מול הכריזמה שלהם ומול הביספס הפועם. זכותם המלאה כמובן היא לשווק, למכור ולהרוויח דולרים. 

בדיוק כמו היזם והבעלים של רשת חדרי הכושר הראשונה בארה"ב. VIC TANY. שבשנות החמישים והשישים בארה"ב היתה לו הרשת הראשונה של כמאה חדרי כושר. כדי למשוך לקוחות, הוא היה הראשון שהאיר את חדרי הכושר, התקין שטיחים ומראות מקיר לקיר והשמיע מוזיקה. הוא פשט את הרגל אבל הסטנדרט שהציב רק הלך והתעצם. 

כאן אנחנו רואים את ויק עם ערמה של גופות באחד מחדרי המתים, סליחה, כושר שלו.

אל תדאגו אתם לא היחידים שנפלו בפח. גם המדע בכבודו ובעצמו נפל בפח והתאהב במונח הזה שנקרא RESISTANCE TRAINING (אימון התנגדות). עשרות שנים, אלפי מחקרים, מאמרים וסקירות מוכיחים שוב ושוב את יעילות אימון התנגדות לבריאות. מסת השריר מוזכרת שוב ושוב בהקשר של בריאות ואריכות ימים. רק ב- 2025 פורסמו מאות מחקרים קליניים על אימון התנגדות. אני מבין את המדענים. חדר הכושר נראה דומה מאד, בצורה חשודה, למעבדה גדולה. לכן קל מאוד לערוך מחקרים במעבדה ולא בשטח בעולם האמיתי . במעבדה מאד קל לשלוט בתנועה של הנחקרים הם הרי נמצאים במעבדה ומקבלים פרוטוקול מדויק. כמדען אני מעדיף שהעכברים שלי יהיו עכברי מעבדה בתוך כלוב עם גלגלת. עכברי המעבדה  חיים בסביבה מבוקרת, סטרילית וצפויה, שבה כל המשתנים נקבעים מראש ואפשר בקלות ליצור קבוצת בקרה מדויקת  

עכבר שדה / עכבר פרא  – חי בסביבה הטבעית, מתמודד עם מציאות משתנה, טורפים, מזון לא צפוי . ומה שמאפיין אותו ביחוד, זה שהוא בורח, כל עוד נפשו בו, מהמדען. עכברי המעבדה מהונדסים להיות חיות מחמד שלא בורחות.

המחקרים ברובם הם קצרי זמן – מספר שבועות וחודשים וכולם מראים שתרגול נגד התנגדות מביא לעליית מסת שריר ולהתחזקות השריר ולבריאות טובה יותר. סליחה, אתם צוחקים עליי?  מה בדיוק למדנו כאן שלא ידענו מראש?. 

שאם מפעילים את השרירים והם מתאמצים קצת אז הם מתחזקים וגדלים קצת, ואם הם מתאמצים הרבה הם גדלים עוד יותר. דה!!! אה ודרך אגב כל פעילות גופנית שנחקרה כמו הליכה, ריצה, טניס, יוגה, טאי צ'י ועוד מביאה פחות או יותר לאותן התוצאות. 

 כדי להמחיש לכם את חוסר התוחלת, במקרה הזה, של מחקר מדעי שמראה לנו שוב ושוב את אותו דבר שלפתי מחקר מהשנה על אימון התנגדות(1).

המאמר של Jiang ועמיתיו (2025) בחן את השפעת אימוני התנגדות(RT) לעומת אימוני כוח בשילוב שיווי משקל (RBT) בקרב מבוגרים בני 60–74 לאורך 24 שבועות. המשתתפים התאמנו שלוש פעמים בשבוע, והושוו גם לקבוצת ביקורת ללא פעילות. שני סוגי האימון שיפרו באופן מובהק את הכוח השרירי, מהירות ההליכה, תפקוד הריאות והאיזון הדינמי לעומת הביקורת.

ארנולד וג'ק הבינו את זה טוב מאד בלי שום צורך במחקר. גם כל החיות מבינות זה. תנועה חשובה לא רק להישרדות אלא גם לחוסן גופני ונפשי טוב יותר. סליחה על השימוש התכוף במילה דה. אבל, דה!!!!. אוקי הבנו, תנועה טובה לבריאות. ועדיין כדאי כמובן להמשיך ולחקור אבל לשאול שאלות אחרות- כמו מהו אחוז ההתמדה באימון התנגדות?. מהיכרות של שלושים וחמש שנים עם אלפי אנשים בגיל השלישי אני יכול להגיד לכם בלי לחקור שמעל גיל 65 המספר קרוב לאפס. המחקרים שנעשו בנושא עקבו אחרי נרשמים חדשים רק למשך שנה וגילה שרובם נשברו אחרי שנה. השיאנים היו הברזילאים חובבי הסמבה. במחקר ברזילאי שפורסם בשנת 2016  בכתב העת Journal of Science and Medicine in Sport, נבדקו 5,240 מתאמנים חדשים בשישה חדרי כושר בריו דה ז'ניירו. החוקרים מצאו כי 63% הפסיקו להגיע כבר בתוך שלושה חודשים, ולאחר שנה שלמה פחות מ-4% נותרו פעילים. המסקנה המרכזית הייתה ששיעור הנשירה מחדרי כושר גבוה מאוד, ולכן האתגר האמיתי של תעשיית הכושר אינו גיוס חברים חדשים אלא שמירה עליהם לאורך זמן (2).

הבעיה העיקרית של המחקרים הנ"ל, היא התרגום שלהם לעולם האמיתי. נכון להיום יש כבר כל כך הרבה פרוטוקולים של אימון שנבדקו וכל כך הרבה שיטות אימון ותוכניות אימון בתוך חדר הכושר ואת כל זה צריך להחזיק לבד בלי העזרה והמסגרת של המחקר. בעולם האמיתי ובטווח הרחוק זה פשוט לא עובד לרוב האנשים. 

אם היה מוצב שלט בכניסה לחדר כושר שעליו כתוב בגדול- "חדר הכושר הוא המצאה שיווקית של גאוני מיתוג מארה"ב, האימון משעמם וחוזר על עצמו והסיכוי שתתמידו באימוני חדר כושר הוא נמוך מאד, אם תצליחו להתמיד, תהיה לכם תועלת מסוימת שזהה לכל בחירה תנועתית אחרת שלכם", הייתם נכנסים?

חיסרון אחרון להיום- אין ספק ששריר הוא חלק אינטגרלי של תנועה וכושר. אבל הוא לא היחיד כמובן. במשחק התנועה יש עוד שחקנים לא פחות חשובים כמו- זריזות תנועה וכוח מתפרץ, רקמת חיבור/פסיה, נשימה, קואורדינציה, שיווי משקל, יציבה, סיבולת ועוד שניים קריטיים לכושר שממש לא נמצאים בחדר כושר. על הראשון רמזתי כשהסברתי שהרמת משקולות לא דורשת שום מיומנות- מדובר במוח, זוכרים? המנצח של תזמורת השרירים. פעילות גופנית חייתית בטבע, לא משנה של איזה חיה, אבל ניקח את האדם כדוגמה, דורשת פוקוס וריכוז עילאיים, דורשת חושים ערים כמו רדאר שמסתובב  לכל הכיוונים ודורשת עיבוד נתונים מהיר מאד של כל הנתונים שנקלטים על ידי החושים מהסביבה ודורשת תגובה מאד מהירה של הגוף לסביבה המשתנה. המחיר של תנועה לא נכונה או מדויקת יכול להיות גבוה. מה לעשות? זה העולם האמיתי והמעצבן. העולם הזה עם בורות, מכשולים, קורקינטים חשמליים, טילים ועוד. תחפשו טוב טוב בחדר הכושר ותגידו לי אם אתם יכולים למצוא את העולם האמיתי ואת המיומנות ועיבוד הנתונים והתגובה המהירים של המוח.

אני גולש סקייטבורד וגלים. אלא תחביבים שדורשים עקומת למידה אינסופית. מדובר בתנועות שדורשות פוקוס, דיוק ומיומנות שנערכות בסביבה מאד מורכבת והמחיר של טעות הוא גבוה. לחדר הכושר לעומת זה כל אחד בכל גיל יכול להיכנס ומההתחלה הוא עושה את אותן התנועות כמו כולם. המחסור הזה במעורבות מוחית בעולם האמיתי והמחסור בהפעלה של שאר איכויות התנועה שהזכרתי, הופך את התנועה המתבצעת בחדר הכושר לדלה מאד, סטרילית, מצמצמת וכאמור מאוד משעממת.  

הטיעון הנגדי שאני לא פעם שומע הוא שהפשטות של התנועה טובה מאד לאנשים שבאופן טבעי ומוצדק אין את התשוקה לגלוש או לצורך העניין לזוז. בשבילם – "זה יותר טוב מכלום". יכול להיות. רק תזכרו שני דברים- עם "יותר טוב מכלום" לא ממש התרחקנו מה"כלום". ברור שלהרוויח שקל לשעה עדיף מלהפסיד שקל בשעה. ושתיים- כמעט אף אחד ממילא לא מתמיד ב- "יותר טוב מכלום" הזה. יתרה מזאת, עלול להיווצר מצב מסוכן שהנושר יחשוב שזהו, הוא מיצה את כל אפשרויות התנועה שלו וזה הזמן לפרוש לגמלאות. זה בדיוק, דרך אגב, מה שקורא לרוב הקשישים עם יציאתם לגמלאות. 

אם, בכל זאת,  בחרתם בחדר הכושר תעשו לי טובה ואל תשכחו לאמן את שאר מרכיבי התנועה. ואל תשכחו להפגיש את השרירים את  המוח ואת החושים שלכם עם העולם האמיתי. 

ברור שבחדר כושר יש מרכיבים חשובים וטובים- קהילה של אנשים דומים, מסגרת מחייבת, תוצאות מהירות למתחילים, מיזוג אוויר, הגנה מהשמש לאנשים עם עור בהיר, תנועה מבוקרת ובטוחה, עבודת מדוייקת של שיקום ופיזיותרפיה,  שיעורים קבוצתיים (זומבה, פונקציונלי, ספינינג, יוגה, פילאטיס) שמוסיפים גיוון תנועתי וגם  מרכיב קריטי בחיים שנקרא אהבה ותשוקה. מי שנמשך לחדר כושר ואוהב מאד את סגנון האימון הזה, שיחק אותה! לא קל למצוא משהו שמעורר בנו תשוקה בוערת . התשוקה תהפוך את האימון המונוטוני ליצירה מורכבת ומגוונת יותר שתוכל להתנגן שנים רבות.
למזלי אני כבר שנים מתאמן בדרך, שעל הדרך, מעניקה לי בלי להתכוון מסת שריר ואסתטיקה. 

זו לא שיטה סודית. מדובר על ארבע עקרונות פשוטים מאד לביצוע- 

• להתאמן ולשחק רק בעולם האמיתי (כולל הבית, העבודה, הרחוב, הפארק ועוד). העולם הוא מגרש משחקים אחד גדול. אימון שיכול להתבצע בכל מקום הוא אימון עשיר, מורכב, מאתגר ומפתח את הגוף ולא פחות מזה את הנפש, לאין ערוך יותר מאימון שמתבצע שוב ושוב באותו חדר או סטודיו.
•  לתרגל ולשחק כל יום, כל היום כל החיים. מהניסיון שלי ברגע שהתרגול והמשחק מפוזרים לאורך היום, כל יום ובכל מקום הם משתחררים לחופשי ולא כבולים  כבר לשיטה או למקום או לזמן ספציפיים. באופן פרדוקסלי, מניסיוני,  קל יותר לדבוק בעיקרון כזה לאורך שנים רבות, מאשר להיצמד לאימון ארוך בחדר מסוים מספר פעמים קבוע בשבוע. התדירות הגבוהה מאד של תרגול כל יום, "מחייבת" את האימון להיות קצר, אפקטיבי, בעצימות מתונה ולא מעייף.
• לתעדף תנועה/יכולת/תרגיל מתפוצצים  ומהירים. צעיר זה מהיר וזקן זה איטי. אני מעדיף להתאמן כמו צעיר אתלטי. לכן, רוב היכולות שאני משמר ומפתח קשורות למהירות מקסימלית (ספרינטים, קפיצות ודילוגים למשל) או להתאמצות מקסימלית.
• לאמן רק יכולות כוח שבהן אני צריך להיות מאד מרוכז ולהביא לידי ביטוי את כל הכוח שלי. בגלל שהיכולות שאני מתרגל דורשות כל כך הרבה כוח וריכוז, אני עושה אותן פעם אחת בלבד. אבל בפעם הזאת אני נותן את כל מה שיש לי והשרירים שלי ממש רועדים. אחד הבעיות מבחינתי  בחדר כושר אלה הן החזרות. אם אתם עושים חזרות סימן שהשריר שלכם לא נותן את כל מה שיש לו. הפרוטוקולים של חדר הכושר בנויים על חזרות.  בעולם האמיתי אין חזרות. בעולם האמיתי אני צריך, למשל במצבי הישרדות, לתת את כל מה שיש לי פעם אחת בלבד. הפעם שקובעת. לכן, וגם את זה כולם מכירים ויודעים, השריר הכי מתחזק וגדל כשהכי קשה לו. לעשות מתח כבר לא קשה לי, בגלל זה אני לא עושה חזרות של מתח,  אלא מתפוצץ עם כל מה שיש לי בשיא המהירות במעלה המתח. כנ"ל- שכיבות סמיכה. ככה אני משלב תוך כמה שניות גם כוח מתפרץ וגם תנועה מאתגרת. שאר היכולות שאני עובד עליהן שאובות מהעולם של האתלטים הבאמת חזקים והבאמת מיומנים – המתעמלים.

התרגול היומי שלי אורך נטו כשתיים עד שלוש דקות ביום. נטו. בהן אני משמר ומשפר יכולות כוח קיימות שהגעתי אליהן בעבודה שקדנית של שנים (היה לי קל לשקוד, כי כל האימון הוא קצר בצורה מגוחכת ממש). יכולות כמו אל סיט, פרונט-לבר, קפיצה בין ברים, טיפוס מזדמן. בגלל שהאימון כל כך קצר השריר לא "נתפס" ולא כואב, נשאר טרי ואני יכול לחזור על האימון/תרגול כל יום ולפעמים מספר פעמים ביום. אני מנסה כל הזמן להוסיף ולשפר יכולות קיימות. כך, כבר שנים אני נעשה חזק משנה לשנה. 

כפי שאולי שמתם לב אני לא דוגל בשום שיטה באופן מיוחד. גם לא בשיטה שלי. תנועה יכולה ואולי צריכה, להיות חופשית ומשוחררת וחבל להכניס אותה לתוך כלובים מגבילים. החיים גם ככה מלאים בתקנות, הגבלות, רגולציות וחוקים מעצבנים. אני בסך הכול מצביע לכם על אפשרויות נוספות ועל דרכים שונות שאתם אולי לא מכירים לנגן על הכלי המשוכלל הזה שנקרא גוף/נפש האדם ובניגוד לארנולד וג'ק אני מגיע מהשטח ומהקליניקה לא מהפודיום ולא מהוליווד וגם אין מה לעשות אני סקייטר והם לא. 

• בהצלחה